הטבעת אינה מופיעה עוד בחלק-הספר הנושא את שמה, אבל המעגל מופיע בשירים רבים. בדרך כלל הוא לא מופיע בהקשר של המילולי-העוטף-את-הפיזי, אבל כמעט תמיד נמצאת במרכזו איזו מהות צופנת סוד. כך, למשל, בשיר הפתיחה "זוך", בו המעגל משורטט מסביב למשורר. החוויה הלא-מילולית שבה מסתיים השיר היא הצלחתו של המשורר (באופן פרדוקסלי דווקא באמצעות מילותיו) לגעת בדוברת הנמצאת מעברו השני של המעגל. כאן אפשר לנסח מחדש את המגמה הכללית של שירי הספר: לפרוץ את הטבעת ולגעת בדברים-עצמם.

הזר מופיע לראשונה בעמוד 56, ובעמוד אחריו אנו קוראים:

לָשִׁיר אוֹתוֹ, אֶת הַזָּר, פֵּרוּשׁוֹ שֶׁלֹּא לָמַדְתִּי דָּבָר. פֵּרוּשׁוֹ חֲמוֹרִיּוּת. פֵּרוּשׁוֹ רַק לָשִׁיר: שִׁבְעִים וְשֶׁבַע לָרוּץ מִסָּבִיב לַחוֹמָה.

בשיר הזה, שהוא הודאה-בכישלון, מתחברים הזר והטבעת. נאמר כאן הברור מאליו: המילה "זר" אינה הזר עצמו, כמו שהמילים "יתום-הסערה" אינן תחושת הנטישה. הטבעת היתה לחומה, חומה שמאחוריה, כמו הלב הקרוע, נמצא גם הזר. את החומה הזו מעשה-השיר יכול רק להקיף, ואין באפשרותו לחדור מעבר לה. החומה הזו לא תיפול גם אם תוקף שבעים ושבע פעמים. את הנמיה, שתהיה נציגת-הזרוּת בשיר האחרון בספר, לא יוכל השיר להנכיח.
השיר הבא (עמ' 58) סוגר סופית את מעגל הכישלון:

הַמִּלִּים מַכְרִיעוֹת אוֹתִי אַרְצָה. עֲדַת צְבוֹעִים נוֹבֶרֶת בְּבִטְנִי. עֵינַי רוֹאוֹת, כְּעֵינֵי עִוְרִים, צֶבַע אֶחָד. כָּחֹל.

הסיטואציה כאן דווקא דומה מאוד לסיטואציה המיסטית ב"זוך". הכחול הוא אותו כחול, וגם שם הדוברת מגיעה אליו כתוצאה ממתקפת מילים. אבל ההערכה הנפשית את הסיטואציה שונה מאוד, באופן שמעמיד באור אירוני את החוויה של "זוך". כאן הכחול נתפס כסוג של עיוורון, ומתקפת החיות-המילים אלימה הרבה יותר מזו שב"זוך". נדמה שהכישלון להקיף את המילה ולחדור את הטבעת שבבטנה מביא למצב ההפוך: המילים מקיפות את הדוברת, נוברות בבטנה-היא, ואינן מאפשרות לה לראות דבר מעבר להן.

הכישלון נשלם. השאלה שצריכה להישאל עכשיו היא מדוע הספר לא מסתיים כאן. מה מאפשר לשרון אס להתגבר על המסקנה השירית הקודרת הזו? מה מאפשר את כתיבת תריסר השירים האחרונים בספר?
זו שאלה שראוי לחשוב עליה, ובינתיים נשאיר אותה פתוחה.