זה דג
דָּג-אֲנוֹנִימִי? (/( כְּתַב-עֵת מְקֻוָּן לְשִירָה עִבְרִית, גִּלָּיוֹן מִסְ. 15 )/) חֹרֶף בּ', 2002
מערכת: תומר ליכטש, אלעד יעקבי ודנה גולדברג
?כּיצד לשלוח ?ארכיון הדג
2|3 הטבעת בבטן המִלּה | עמר אורי

כדי לבדוק איך הטבעת מתקשרת למגמה הזו אני מביא בשלמותו את השיר "טבעת", היחיד בחלקו הראשון של הספר שכולל את המילה הזו:
טַבַּעַת

שְׁלשָׁה צְעָדִים לָקַחַת מֵהַלֵּב הַקָּרוּעַ.
שְׁלשָׁה צְעָדִים - וְלָעַיִן מַעְגָּל וּמַבָּט:
הוּא לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת אֲבִי הָאִישׁ
שֶׁהִזְנִיק אוֹתִי מֵרֹאשׁוֹ כְּמוֹ סוּס מִלְחָמָה.

            בָּרַעְמָה הָאַדְמוֹנִית שֶׁל הַחַיָּה הַדּוֹהֶרֶת סְבִיבִי שְׁלשִׁים
            וְשָׁלשׁ שָׁנָה אֲנִי תּוֹפֶשֶׂת - וְעוֹלָה.

               לֵב הַסּוּס וְלֵב הַיַּלְדָּה אוֹחֲזִים זֶה בָּזֶה - וּמִתְלַכְּדִים.

מִפְּנֵי שֶׁלֹּא זִהָה בִּי בַּת הִכְרַזְתִּי עַל עַצְמִי יְתוֹם-הַסְּעָרָה
וְנִשְׁבַּעְתִּי אֱמוּנִים לַטַּבַּעַת -
                                 הַמּוֹפִיעָה לְעִתִּים בְּבֶטֶן הַמִּילָה.


נתחיל מהסוף. רק הדקדקנים שבין הקוראים שמו לב שהמִלה האחרונה בשיר היא "המילה" (circumcision) ולא "המלה" (word).  זה לא מקרי. אני סבור ש - אם יש קריאה "נכונה" יותר לשיר - יש לקרוא את המלה האחרונה לא כפי שהיא כתובה: "מילה" כתיב, "מלה" קרי. הטבעת אינה מופיעה בבטן המילה (אני לא מסוגל למצוא למטאפורה הזו שום פשר) אלא בבטן המלה, ו"מילה" היא רק משמעות נוספת שמבצבצת, מניפולציה ערמומית של הקורא התמים.
מי שמחפש הדגמה לטבעת המופיעה "בבטן המלה" מקבל אותה מייד. מתוך ה"מלה" צצה "מילה" - פעולה טבעתית בפני עצמה, שלא לשווא מיתרגמת "circumcision". המלה היא תווית מופשטת המכסה תחתיה את המילה הכואבת והמדממת. המילה עצמה היא טקס של קריאת שם, ויש בה גם אלמנט של סירוס. המילה היא חותם הנטבע בבשר. זוהי, אפוא, הטבעת: קריאת שם לדבר-האמיתי שישנו במרכז, שם המסתיר אותו והמסרס אותו. הטבעת היא הסתרת הפין המדמם מאחורי המלים "פין מדמם", הסתרת המלים הללו מאחורי המלה "מילה", ולבסוף - הסתרתה בתוך המלה המיתממת "מלה".

באור הזה אפשר, כעת, לקרוא את השיר כולו, שהוא תאור של יציאה מהמרכז אל הטבעת החיצונית. ההתרחקות מן "הלב הקרוע" שבמרכז מאפשרת, לכאורה, את המבט המפוכח עליו. ביציאתה אל הטבעת הדוברת "תופשת" (ולא "תופסת") את רעמת החיה, ובעקבות כך זוכה החיה לשֵם: סוס. גם הלב הקרוע זוכה בהמשך לשם - "הכרזתי על עצמי יתום-הסערה" - שם שהוא לא יותר מאשר הדבקת תווית קלישאית של "יתמות". המבט ה"מפוכח" (החיצוני, הטבעתי) על הכאב הוא אפוא רק מילוליזציה שלו, הכנסתו לתבניות המוכרות. לטבעת הזו, המופיעה בבטן המלה, נשבעת הדוברת אמונים, בצעד שהוא מעין בריחה מממשותם הכואבת, הפיזית, של הדברים.



       המשך בעמוד הבא |

 

דפדף קדימה

דפדף אחורה

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
 18 | ?דג-אנונימי