שרון אס הבטיחה פעמיים - ופעמיים קיימה. ההבטחה הראשונה היתה אי-אז בדצמבר, בערב הקראות ארוך מדי, מדושן מדי ומשמים, ערב שניצל בזכות הקראה מחשמלת אחת, הקראה ששלחה אותי אל ספרה החדש - "הזר ואשת חול", ספר שנפתח בשורות:

הַמְשׁוֹרֵר הַזָּקֵן זָקֵן עוֹלֶה עַל בָּמָה וְגַב הַנָּמֵר נִמְתָּח בַּחשֶׁךְ. אֲנִי, הַמַּאֲזִין, לֹא יוֹדֵעַ אִם אָצוּד אוֹ אֶטָּרֵף - עֵינַי נְעוּצוֹת בַּזָּקֵן זָקֵן שֶׁהַזְּמַן מְשַׂרְטֵט סְבִיבוֹ מַעְגָּל שֶׁגַּם הַמּוּזָה הַצְּהֻבָּה לֹא חוֹצָה בְּקָרְסֹל עֲנוּד פַּעֲמוֹנִים רַק שׁוֹלַחַת אֶצְבַּע לְהָסִיט וִילוֹן כָּבֵד הַמֻּנָּח עַל מַחֲצִית פָּנָיו. מֵאָחוֹר, הַמָּוֶת (נִדְמֶה לִי) בְּזֹךְ מִתְקָרֵב וְנוֹשֵׂא עַל גַּבּוֹ חִטִּים שֶׁל זָהָב לְהַאֲכִיל אֶת הַמְשׁוֹרֵר הַזָּקֵן זָקֵן לֶחֶם קַר וְנוֹצַץ - (זוֹךְ)

שורות מרהיבות, שורות שהן ההבטחה השנייה, הבטחה ששאר הספר בהחלט ממלא. יש בו לא-מעט שירים חלשים, אבל כמכלול הוא חוויית קריאה מענגת. רוצו לקרוא: שרון אס היא הדבר החדש.

עד כאן השתפכות. מכאן - לענייננו. "הזר ואשת חול" מתחלק לשני שערים: 'טבעת' ו'הזר'. הקשר בין הטבעת - נושאו של השער הראשון, לבין הזר - נושאו של השער השני - הוא הדוק מאוד, ובעמודים הבאים אנסה להצביע עליו.

השיר "זוך", שנפתח ברצף בזבזני מאוד של "מהויות" מיודעות (המשורר הזקן, הנמר, המאזין, הזמן, המוזה הצהובה, המוות) פועל לסילוקן של אלה ולהחלפתן בחוויית מהות "עירומה", ראשונית ובלתי-מילולית. בבית האחרון לחיות אין שמות, והשיר מסתיים בשורות:

לְרֶגַע כָּחֹל וּפוֹעֵם הָיִיתִי תִּינוֹק כָּל עָצְמוֹת הַיַּעַר. וּבַכִיתִי רִאשׁוֹנָה

דומה שהמגמה הזו, של חתירה למגע עם "הדברים-עצמם" ללא מחלצות השפה והשם שהולבשו עליהם, נמשכת לאורך הספר כולו, והשורה האחרונה בו תהווה אילוסטרציה טובה לכך:

נוֹשֵׂאת עִמִּי כָּעֵת, בְּהֶסַּח הַדַּעַת, מַה שֶּׁהוּא חָסֵר שֵׁם, וְחֲסַר בַּיִת מֵרְצוֹנוֹ. (נמיה)

       המשך בעמוד הבא |