
א.ב. דן
|
2. (אפילוג)
רְחוֹבוֹת תֵּל אָבִיב.
"לְמָה אַתְּ, בְּעֶצֶם, מִתְכַּוֶּנֶת?
אַתְּ אוֹמֶרֶת שֶׁהַחֵבְרָה מִתְנַוֶּנֶת?"
"לֹא תָּמִיד. וְהַכְּנִיסָה מִסָבִיב."
עוֹבֶרֶת וּמְחַכָּה
לִשְׁמֹעַ קוֹל צְעָקָה,
שֶׁמִּישֶׁהוּ כְּבָר יִצְעַק עָלַי:
"יָא מִתְיַוֶּנֶת!"
תַּחֲנַת רַכֶּבֶת.
מוֹצֵאת מָקוֹם שֶׁדּוֹמֶה לְקֶבֶר.
יָאפִּי עָיֵּף חוֹלֵף בִּקְסַאנְטְיָה.
קְשִׁישָׁה עַל סַפְסָל עִם גָּבִיעַ שֶׁל לֶבֶּן.
מְנִיחָה עֶצֶם שֶׁדּוֹמָה לְאֶבֶן
לְזֵכֶר סִפְרִיַּת אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָּה.
(חיפה, 6 בינואר 2002)
|