נוכחותו של י.ג. בערבי שירה המתקיימים בבית הסופר ע"ש שאול טשרניחובסקי טורדת אותי זמן מה, אך בכל זאת שיאי חוסר-טעם נשברים מעת לעת, כמו בערב הנ"ל, שיתכן ואותו אדם חש שהואיל והוציא לאור מספר ספרים של אי אלו מהמשתתפים, הערב מוקדש לו, ויכול הוא לעשות כעולה על דעתו; מחשבה שהסתיימה בנאום לאומה (אותם חמישה עשר שנותרו, מקהל רב של 25-30), שסיכם את שמחתו לראות בקרב המקריאים משוררים שאינם לוקחים עצמם ביתר רצינות, והוא רואה דבר טוב צומח שם. על כן אני מסתכן בניסיון לרשום במעט רצינות, הרי מראש הופך זה התמליל לדבר שאינו טוב. נאום זה, אציין, רק השתרבב בין השיחות הרבות בקהל, קריאות הביניים, ובעיקר חוסר הרצינות (כבר ציינתי?) שהוקרנה מכל עבר, והעכירה את האווירה.

לא אחווה דעה כוללת על השירה בערב, שהיתה מגוונת עד מאוד, ונעה בין תרגומי הייקו, שירת הקימו של רועי ארד ושירי פואנטה (עם נסיונות קלושים של דרור אלימלך להגדיר מינימאליזם), וכללו אף מספר לא קטן של שירים רחוקים ממינימאליזם (הדבר שב וקיבע את תחושת אי הנוחות מארגון הערב); דומה כי דיון בשירה מינימאליסטית מחייב אפוא רוחב יריעה.

ראוי כי ערב שירה המתקיים ב'בית הסופר' יאורגן ויתן מקום של כבוד לספרות הנכתבת או נקראת כיום, מבלי להפוך תחליף לפאב של החברה (על כל פנים, באין אלכוהול מוגש שם).

.א.י

ערב שירה מינימאליסטית | מנחה: דרור אלימלך | משתתפים: יהודה גור-אריה, שמעון שלוש, רועי צ'יקי ארד, ברכה רוזנפלד, אסתר זילבר ויתקון, יהושוע סיימון, יונתן אנוש ועמית אדלר | פברואר 2002 | בית הסופר ע"ש טשרניחובסקי

לצד תמונה של "מוכר ספרים יהודי בפתח תלמוד התורה 'עץ חיים' שבגרנדירשטראסה, ברלין" במוסף תרבות וספרות של עיתון "הארץ" (15.2) התפרסם שיר של אגי משעול.
הקריאה בו היא חוויה חד-פעמית.
השיר, 'אל המוזות', אוסף את עצמו בעת הקריאה לכדי קליע, נפיץ ומכוון, אשר מנתץ בפגיעתו את המראה עליה הוא נכתב. "סלחו לי, אתן הנצחיות, / שאני מטרידה אתכן בהיסטוריה / החוזרת על עצמה שלנו" פותח השיר ומיד פורץ בשטף דימויים צבעוניים, רומנטיים במפגיע, רק בכדי להטיל אבן בוצית אל המים ולומר - "קשה פתאום לעין להתפנק ביופי שכל תכליתו - הוא עצמו".
מכאן זורם השיר בהנגדה מטרידה של תיאורי היופי השמימי אל מול העזובה הכה ארצית. שעטנז התמונות הנרקמות אל מול עיני הקורא, קולאז' זהוב-עכור קודר, כמעט מתגבש לכדי אמירה עוצמתית על מצב.
אולם השיר איננו מכיל אמירה שכזו; דומה בעיני שטמונה בו הכרה בכשלון הצפוי לנסיון שכזה וכל מטרתו היא להציג הצעה להפסקת אש בין הרוח השוררת לבין המציאות האנושית הנדכאת. "היטב אני מבינה את שפת הסביונים שלכם / ולא אטריח אתכן להתגנב איתי באישון לילה" מרגיע השיר את המוזות - לא אגרור אתכן אל תוך המדמנה הזו שלנו, ובתמורה דורש "אבל אתן אל תפנו היום את עיני / אל ארמון ענן ורד אימרה", ובכן, אלו הם תנאי שביתת הנשק.

האם השיר נועד להיות צוהר אל שריית המשוררת עם המוזות, המנסות לכפות עליה התעסקות בבלתי רלוונטי בעיניה? או שמא מדובר בהתרסה כלפי המשוררים, כקהל, אל השירה, אשר אם כל שיש לה לשיר הוא השמימי - מוטב לה שתשתוק כשרועמים התותחים והומות הבטנים הרעבות?

בין שכך ובין שכך, בכך שאיננו מתייחס בעצמו אל הביצה בה הוא צף, גוזר השיר על עצמו שתיקה, משום שבסופו של יום, הרי גם הוא, כל תכליתו - הוא עצמו. שתי סיבות, אפוא, עושות את חוויית הקריאה לחד-פעמית: הסגנון הנהדר וההנאה שבקריאה, ועוד יותר מכך המסר, השולל את אפשרות הקריאה החוזרת.

.ע.ב.ד

המדור אפוא; הרואה אור לראשונה נועד לתת מקום להערות בענייני דיומא ומענה חפשי לעניינים שוטפים, פתוח לכותבים, כל עוד הנדון הוא שירה, והמלה אפוא מופיעה בטקסט (במידה שלא תופיע, תוסף על ידי המערכת).

אנו חושבים כי פתיחת המדור, אפוא, היא צעד נוסף בחיבור בין העולם השירי החוץ-מקוון לבין הדג?