אילתור תשיעי



הרעיון שאנו צריכים להעריך חידוש גרידא בשירה הוא תאונה תרבותית.

בתנאים אחרים; לדוגמה, רוסיה של שנות ה-30, מזרח אירופה של שנות ה-40 וה-50, אל סלבדור בשנות השמונים, אנו למדים כי המשוררים וקוראי השירה יעדיפו, ככל הנראה, חדשות, מידע ובניית קהיליה (בעיקר קהיליה מורדת) על חיפוש אחר החידוש הסגנוני בשירה. כלומר, כפי שאנו עדים לראות במעבדת ההיסטוריה אלמחוץ לתקופה הנוחה יחסית שלנו, לשירה יש מספר רב של תפקידים, והחיפוש אחר חידוש, "מקוריות" וכיו"ב אינו החשוב ביותר ביניהם.

מצד שני, לא כל תבנית, יחס וגישה יתאימו באופן שווה לכל משימה.

עת חייב המשורר להמציא, חייבת היא להמציא; במקום בו היא תוכל לגנוב, היא תגנוב ותחסוך את זמנהּ ואת כוחהּ לפתרונות שרק היא מסוגלת לפתח. כלומר, אם זה פועל, השתמש בזה; אם זה אינו פועל, המצא זאת.

בכל מקרה, המצאה הנה חשובה אך ורק בבחינת מסייעת למשורר להשלים תקרין חשוב.

המצאה לשם עצמה היא מעניינת, אך אינה חשובה.

השיר חייב להשתחרר מכל הרעיונות הקיימים לגבי תוכן, דייקנות, אופנה.

השיר חייב להתנקות מכל התפישׂות של חידוש, המצאה, נוהג, וחייב הוא במיוחד להשתחרר מן התפישות השטחיות של ה"אווננגארד".

       המשך בעמוד הבא |