אילתור שמיני



חקירת המשמעויות של "הקול המאוחד", "הסובייקט הבורגני" וכיו"ב היא חיונית לחקירת האידאולוגיה הדומיננטית.

אולם טיעונים לגבי עניינים כגון האם לשיר חייב להיות "דובר", או לגבי הכישלונות האמורים של "קול השיר", שיר ה"וידוי" השיר ה"אישי" (או ה"פוסטמודרני", או ה"פרגמנטרי", או "חסר יוצר") הם סרי טעם. עניין בסובייקטיביות תקף כלזמן שהיא מקדמת את מהלכי שיר בעל ערך.

כמו כן הסובייקיטיוויזם של השיר, ערוך וחמוש, או בכוחות חלקיים, או בהעלמות מוחלטת אינו מכוון לשום נקודה עניינית.

להתקוטט בגין סובייקטיביות כנקודה-סגנונית הוא שטחי.

אין אמת בדבר ששירה של פנימיויות, או שיר של פנימיות, כך או כך יובילו, כפי שיטענו אחדים, לשעטה של התמכרות להערצה עצמית; כמו כן אין אמת בדבר ששירה, או שירים, חיצוניים, כפי שיכנו זאת אחדים, יובילו ל"אובייקטיוויות" קשה וקרה.

יש בנסיון להבחין או להעדיף "ריקנות" או "אין-אֲנִי", מִחד, לעומת "אישיות" או ה-"אֲנִי" מאידך, שְׁניוּת גסה, איהבנה חַסַרַתּוֹעֶלֶת, אך רק עוד מכשול בדרך לשחרור השיר (ואף אולי את מחברו).

לעולם יהא השיר החופשי ריק מאישיות, בדיוק באופן בו לעולם יהא מלא בסובייקטיביות מחוסרת עוררין. השיר החופשי חופשי לבחון את כל נושאי התודעה, "פנימיים" או "חיצוניים", ואין מתודה או אופנה המאלצות אותו להעדיף מעמד אחד של נושאים על חשבון האחר.

כל השאלות הבאות חשובות יותר מאשר הדאגה הטורדת האם שיר הוא "וידויי" או "אובייקטיבי" או "חסר יוצר": האם התודעה אינה נתנת לחלוקה? כיצד מופיעים נושאים בתודעה? כיצד הם נעלמים? כיצד העולם מתמיד? מהו הקשר בין העולם והדמיון?

       המשך בעמוד הבא |