אילתור רביעי



כדי לעבוד ביעילות על המשורר לראות בשיר לא רק 'משוחרר', אלא לכל הפחות לראות אותו כאפשרות ל'משחרר'. השיר, בהשתחררו מאחיזת החנק של הרצון-לשליטה של הכותב ומטכניקות השליטה (מטאפורה כללית, האימאג', המתודה, וכיוצא באלו), יוכל לבצע פעולה חשובה בשחרור מודעות הכותב, וכמו כן - בשחרור מודעתו של כל קורא באשר הוא. רובנו חיים חיים נוחים למדי בארצות הברית, והתודעה היא היא המקום בו אנו זקוקים לעזרת השיר החופשי, כמודל-מתרגל לחופש. מעבר להשפעתו על תודעה, לא יהא מוגזם לקוות כי השיר יוכל לעזור בשחרור אובייקט מושׂאי, או תנאים "גשמיים" של ייסורי אדם על ידי תחקור כשרות התפישׂות שנועדו לערפל ולהצדיק את מבנה המועקה.

השיר הוא גילוי, הוא חקירה, הוא נקודת-זינוק, ניתור, לא עוד אחד מסיכומי האילחוש של "מה-שאנחנו-בטוח-יודעים-על-אמנות", לא עוד קו-הגנה או שיטה מועדפת, או כספת, או יוזמה בעלת תוצאות מובטחות. השיר הוא מה שהוא הופך להיות, אחר-צהריים מתון של חיבורי-תמלילים אשר מתגברים את תחושתו של מחברם לגבי תפישׂת האֲנִי וה-"משמעות".

כפי שניסחה זאת מרג'ורי פרלוף: "בסופו של דבר, ידע-פואטי כרוך בגביית עדות של מלים, אימאג'ים ומטאפורות".

קלארק קוּלידג' שימושי פה:

תחילה חשבתי שהכותב חייב לארגן את הכל בראשו ורק אז לסדר זאת במלים, אך לא. אט אט נוכחתי לדעת את האופן המרתק בו זה נעשה: אתה כותב מתוך מה שאינך יודע עד לאיזה-הוא שאתה יכול לאסוף בדרך אגב.

כמו גם רנה מגריט:

אנשים המחפשים משמעויות סימליות אינם מסוגלים לתפוש את השירה ואת המיסתורין הטבועים עמוק אצל האימאג'. ללא ספק, הם מרגישים במיסתורין הזה, אך הם מעוניינים להפטר ממנו. הם מפחדים. על ידי שאלת 'מזה אומר?' הם מביעים למעשה משאלה שהכל יהיה מובן. אך אם האדם אינו דוחה את המיסתורין, האדם מגיב באופן שונה. האדם שואל דברים אחרים.

התרגול הראשון של המשורר בן החורין הוא יושר אמוציונאלי. המטרה התחילית של השיר החופשי היא לספק את אשר חסר בסביבה הקרובה, מתחם רגש אמיתי. רגש, בלתי-אפנתי כלכך בימים אלו, הוא דרך גישה ישירה אלתוך כל המודחק אצל האינדיבידואל, ועל ידי שחרור היחיד אנו משחררים את הכל. רגש חזק (לא "הרגשה" אלא הסערה האמיתית במעמקים) כמו כן, מהווה דלק לשיר המנתר והזז, המפתיע את ציפיותינו. טום קלארק מציין כי המלה emotion נובעת מתוך המלה "[...] emovere, לזוז [...] כתיבה אחוזת אש הדמיון היא כתיבה תזוזתית."

וג'רום רות'נברג מהדיר:

מכשיר לתזוזה הוא דמיון. תנאי לתזוזה הוא חופש.

התנאי השני למשורר בן-חורין הוא הקֶשֶב. למה אנו מתכוונים בקֶשֶב?

ישנה התפישׂה הרומנטית לקשב שהגדרתה המוצלחת ביותר היא של אלן גינזברג:

(הקֶשֶב הוא) [...] מוחלט, כמעט דמוי-זֶן, ספיגה מוחלטת, קשב למודעות העצמית [...] כך שהקשב אינו קורס בזמן הכתיבה, ואינו מזין את עצמו, והופך לבעל מודעות-עצמית.

לעומת זאת, אל לו לקשב להיות מוגבל לתצפית על האֲנִי. על ידי חקירת המודעות, שאין חשיבות לתחומיה, אנו בוחנים לא רק את העולם ה"פנימי" (אשר תמיד נפרץ על ידי ה"אובייקטיבי"), אלא גם את העולם ה"חיצון" (אשר תמיד נפרץ על ידי ה"סובייקטיבי"). וְ, חשוב מכך, אנו חוקרים (אם אנו מביטים ברמה כלשהי של דריכות) את המודעות חוסר הרציפויות של המודעות שהנם למעשה קשרים גדולים של מרץ ומתיחות, והקשר ביניהם בין הכוחות הללו, במידה ויפוייס - יוכל להוות מקור מעולה, אינטלקטואלי ואמוציונאלי כאחד, להמשך עבודת השחרור של השיר.

נוסף על כך, קשב דוחה סיכום-דברים. התנועה אלעבר סיכומי הדברים היא אחת מן הרמאויות הגדולות של זמננו.

       המשך בעמוד הבא |