מלמד שפתו את החרשים?
בתגובה ל- מניפסט האדם הבודד לאשר שכטר (דג-אנונימי?; גליון 11)


"הֱיֵה לִמְשׁוֹרֵר! לַמֵּד
שְׂפָתְךָ אֶת הַחֵרְשִׁים"
(עודד בן דוד, "באספלט המתקלף כתובות")


       אחרי כמה עשרות קריאות של "מניפסט האדם הבודד" נאלצתי להודות: את החלקים שלא הבנתי עד עכשיו, כנראה כבר לא אבין. יש משהו מאוד פרדוקסלי במניפסט ("גלוי דעת פוליטי, פניה אל הקהל בהצעת תכנית מדינית מסויימת", מגדיר המילון) שמגלה כזו התנגדות, כזו סרבנות, עמידה כה עיקשת, בפני נסיונות הקורא לפענחו. ואם המניפסט מתנגד לפיענוח, שיריו של אשר שכטר - על אחת כמה וכמה.
       אבל לחוסר-קריאוּתם של השירים (ולפרסומם בציבור של שירים בלתי-קריאים שכאלו) ניתנים במניפסט הן הסבר והן הצדקה. ההסבר: המשורר נמצא כל חייו בבור-הבדידות, ומשם אינו מסוגל ליצור קשר של ממש עם האנשים שבחוץ; גם אילו יכול היה לתקשר עימם - "על מה יכול היה לשוחח" - כאשר הם מכירים רק את חייהם ולא את חייו, רק את כאבם ולא את כאבו? ההצדקה: עבור המשורר מהווה הפרסום מעין אישור-מחדש לכך ש"לעולם לא יוכל לשחרר" את השירה, שלעולם ייתקל רק בצילה של ידו המושטת ולא ביד הנשלחת אליו מן החוץ; הקורא מקבל הן את האפשרות (את הכורח, אם נדייק) "ליצור מחדש" את השיר ובכך להיות - לרגע - משורר, והן את חוויית האימה והחרדה "מעצם היותו של בור ליפול בו", מעצם המפגש עם אותה זרות-בלתי-מגושרת החוצצת ביניהם.
       כאן מופיע שוב הפרדוקס: דווקא אי-נגישותם המוחלטת של השירים מהווה מעין הצדקה לפרסומם. "בזאת הבדידות אשר בפירוש, בזאת נצרפה שירה", כותב אשר שכטר, והתנאי ההכרחי לאותה "בדידות אשר בפירוש" הוא היותו של השיר לחלוטין בלתי נגיש. ההבטחה "לרגע, הייתם אתם משורר" יכולה להתממש רק כאשר השיר כופה על הקורא לכתבו מחדש.
ושוב הפרדוקס: שכטר לוקח הכי רחוק שאפשר את תפיסתו בדבר הנתק המוחלט בין המשורר לקורא, בדבר היותם איש-איש בתוך בורו, ללא כל אפשרות של מגע ביניהם. ובכל זאת נשארה נקודת מגע אחת - היא חוויית הנתק המוחלט עצמה, "חוויית הבור". הן עבור הקורא והן עבור הכותב השיר-הבלתי-מובן מנכיח את הפער הנורא ביניהם, ודווקא מכך נוצרת נקודת מגע יחידה.

       והרי חייבת להיווצר נקודת מגע. טענות כמו "היד המושטת, וצל הנתקל בה, יחיד - ולא הנסיון להושיט כנגדה - הוא דבר השירה" הן שגויות מיסודן. החריגה האבסורדית אל מעבר לגבולות האני, לא הויתור, היא דבר השירה. השירה היא היד המושטת החוצה מן (או אל תוך) הבור, ומצליחה - בדרך נס - לפגוש שם יד אחרת. את האנשים הנמצאים איש-בתוך-בורו לא יפגיש הדיבור היומיומי, אבל השירה - לא-נדע-כיצד - תצליח.
       מה נובע מסירובו של שכטר לכל מעבר של "אינפורמציה שירית" מהמשורר אל הקורא? שכטר טוען שבכך נכפה על הקורא להתייחס אל עצמו במקום אל המשורר, ובכך נהיה הקורא עצמו (לרגע) משורר. אבל האם, כדי להיות (לרגע) משורר, זקוק הקורא למילותיו של אשר שכטר? את חייו-שלו יוכל לכתוב גם בלעדיהן. לא הרעיון הפשוט - "לרגע, הייתם אתם משורר" - הוא שיביא את הקורא להתמסר לשיר.
       נשארנו, אם כן, עם המגע היחיד שמצליח השיר ליצור בין המשורר לקורא. כאמור, באי-נגישותו האטומה מצליח השיר להנכיח - עבור הקורא כמו עבור המשורר - את עובדת "היותו של בור ליפול בו", את אי-אפשרותו המוחלטת של המגע. אלא שכדי ליצור את אותה חרדת-בור לא צריך את השיר האחד בקונקרטיותו. חרדת-הבור נוצרת מעצם כשלון הנסיון לגעת בקורא, ולא מתוכן הנסיון הזה. שיר אטום אחד יוצר את אותו אפקט כמו עשרה. למעשה - אפילו שתיקה, הימנעות מכתיבה, תיצור את אותו אפקט של חרדה.
       לכן, מבחינת קוראיהם המיועדים, שיריו של אשר שכטר בהכרח יהיו מיותרים לחלוטין. וכאשר אין לקורא דבר לקבל מהם, ההצדקה היחידה לפרסומם בציבור (הצדקה מבחינת הבמה המפרסמת; המשורר אינו זקוק להצדקה, כמובן) היא היותם מעין הערות שוליים או אילוסטרציות למניפסט מרתק.

עֹמר אורי
28/11/01

הערת המערכת

במהלך חודש נובמבר התקיים דיון בשירה של עיינה לקח, [שיר טרומשחרי] באתר האייל הקורא.
מערכת הדג? מודה למגיבים ומברכת על שיתוף הפעולה הנ"ל.

?מערכת הדג