אסיים רשימה זו בשתי הערות: לדעתי, 'ברזיל' של טרי גיליאם ו'חתול שחור, חתול לבן' של קוסטריצה הן שתי יצירות מופת שמשלבות חידושים תוכניים וצורניים עם רצינות אובייקטיבית ודיאלוג הכרחי מול ההישגים הגדולים של מודרניזם קלאסי ואוואנגארדי בקולנוע (עם הסרט 'המשפט' של אורסון וולס ועם פליני'). ההבדל בין שניהם לבין סידרת 'טווין פיקס', למשל, ממחיש את ההבדל בין חידוש בעל משמעות אובייקטיבית לבין מידבקים תקופי בולמוס של מוזרויות וקלישאות. החידושים החשובים ורבי התנופה בשני הסרטים הללו ניתנים על בסיס דיאלוג עם גדולתו של המדיום, ולא על דרך פארודיה או מיחזור, ובכך הם קרובים לרצינות האוואנגארד.

נוסף לכך, אין שחר לתפישה אשר על-פיה מושגי האוואנגארד והמודרניזם קשורים במאצ'ואיזם אירוצנטרי מזה ועם רציונאליות בנוסח הבאוהאוס מזה. לפי תפישה "באוהאוסית" של אוואנגארד ומודרניזם, לא אליוט, לא רילקה ולא ייטס, וגם לא אודן ומאגריט, לא היו אוואנגארדיים ולא מודרניסטיים, והרי זה אבסורד גמור; ואילו לפי התיזה שרואה את המודרניזם כעריצות גברית נצטרך למחוק ממילון המודרניזם את וירג'יניה וולף. הוא הדין בגישה האבסורדית, הטוענת כי המודרניזם והאוואנגארד מחקו ממפת היצירה את ה"אחר" החוץ-אירופי. הרי גישה זו מתעלמת מהזיקות האמיצות של הקוביזם, למשל, לאמנות חזותית שמחוץ לאירופה. המודרניזם והאוואנגארד היו תמיד מושגים גלובאליים לא פחות מן המארכסיזם, ומאו והו-צ'י-מין היו קשורים במודרניזם לא פחות ממנהיגי אוואנגארד חברתי ואמנותי באירופה.