אמנם רב הפיתוי להתייחס גם כיום, ואולי במיוחד כיום, למושג האוואנגארד כאל מאנטרה, כלסיסמת השבעה מאגית יותר מאשר כאל תוכן ריאלי. נוכח ניקלות המיסחור, הרייטינג והכוחנות הניאו-קפיטאליסטית החוגגת בכל אתר ואתר, כשהכוחות הממשיים הניצבים נגד השחתת המידות, החוויות והמשמעויות, הם מעטים כל כך, מונח כ'אוואנגארד' יכול להיות עדיין מעין מילת השבעה שמסמנת שחייה חדה וטהורה נגד הזרם הדביק, הצבעוני, האקלקטי והממוסחר.

למה הדבר דומה? נתאר לעצמנו שמתקיים כנס של כלכלני הגלובאליזציה וה"שוק החופשי" עם נגידי הבנקים וכו', והנה קם משתתף אחד ופותח את דבריו באורח בלתי-צפוי, יוצר הלם במילים: "כפי שקבע בצדק ולדימיר לנין בחיבוריו על צורות כלכליות של הקפיטאליזם המונופולי...". הערך הנון-קונפורמי של פתיחה כזו בתנאי השוק והמדיה כיום עולה בהרבה על כל דבקות ממשית בניתוח ישן, כזה או אחר, של לנין. כך, גם למילה "אוואנגארד" יש אולי כיום ערך אפשרי של מאנטרה, של השבעה מטהרת אווירה הסותרת מצב אקלקטי, דחוס ונטול הבחנות.

אפשר גם שהשימוש במושג בתור מאנטרה קשור עם געגועים לממשות ולמיתוס של המודרניזם והאוואנגארד ולשנים מופלאות של עשורים שחלפו, בין שהכוונה לתקופה של עמיחי, זך המוקדם והאמיתי ואבידן, יונה וולך ויאיר הורביץ וויזלטיר הצעיר, ובין אם הכוונה לפאריס של שנות העשרים שהיו בה בבת אחת גם ג'ויס של 'יוליסס' וגם פיקאסו ובראק וסטראווינסקי וסקוט פיצ'ג'ראלד, ובין אם הכוונה לפראג שמצוי בה קאפקא. למיתוס ולממשות של ה"שנים המופלאות" של המודרניזם נודע כיום כוח קסם, כמו גם לאסוציאציות בתחום פופולארי יותר המתקשרות עם שנות הסיקסטיס של החיפושיות או ליאונרד כהן (כאמור, בתחום אמנותי נפוץ יותר מספרות אך חזק בסוגו לא פחות).

אבל מחוץ למכלול המאנטרה והמיתוס, ההשבעה והאגדה, מצויה ממשותם של חידושים באמנות, ממשות של אמירה חדשה וצורה חדשה, בין שקדם להם חידוש מוליך או אוואנגארדי מחוץ ליצירה ובין שהתפתחויות כאלו, שלא יכולנו לשער מראש, קרו קודם כל ביצירה עצמה. לפי שיקולים עיוניים, הקרובים לתורת משמעות אובייקטיבית, החידוש באמנות מבטא חוויות, משמעויות וצורות חדשות שנוצרו לראשונה בחיים שמחוץ ל"יצירות אמנות". אך יתכן שחלק מהחידוש נוצר ממש ביצירה עצמה ולא בתחומים חוויתיים ואחרים שמחוץ ליצירה. בין כך ובין כך, דעתי היא כי חידוש חשוב מבחינת תוכן וצורה ביצירה גופה הוא הבסיס האפשרי להסתמכות על מושג האוואנגארד, ולא להיפך. מושג החידוש הסמאנטי והצורני, הלוקח לרוב בחשבון את מירב התובנות ואת מירב האפשרויות הצורניות של התקופה, הוא כאן הקובע, ולא מחלוקת בין זרמים מודרניים ופוסטמודרניים. מבחינה זו חידוש חשוב באמנות, ביצירה, הוא היסוד, או אחד היסודות, לשקלול החשיבויות של היצירה, וזאת בניגוד ליחסיות כוחנית וליחסי-ציבור הנתפשים כרשת מקדמת של מוצר שאין בו כשלעצמו ממשות פנימית. לכן, המחלוקת עם הרלאטיוויזם הכוחני, האופנתי כיום, קשורה בעיקר עם בירור על חשיבותן האובייקטיבית של היצירות, וגם של יוצרים צעירים, לעומת יצירות אחרות, ולאו דווקא עם הדיון על מיתוס האוואנגארד.

       המשך בעמוד הבא |