המשך הערות

(כ)קוטע היד.

קיומה של יד נוספת, מלבד הנקטעת, או הנותרת.

כי מן האחד ברא הוא את העולם; ירמיה, כאנוש, ברא לו אנוש, בדמותו הראשון (אך,להבדיל אלפי הבדלות, לא במעלה).

אם ניטול לידינו שיר משיריה של אגי משעול, בו היא רושמת על מסע קניות - האם לא הייתה מבצעת פעולה זו בלא השירה? הפעולה איננה נזקקת לשירה, אלא ככפופה לה; השירה זקוקה לשירה בלבד, ונתלית בפעולה, מתוך חרדת המתיימר לרשמהּ. האם משעול לא היתה עורכת את קניותיה, בלא שירה?
השירה אין שימושה לפרסומת המלווה אתכם (וירגיליוס לא נועד לשמש תזכורת למעלותיו, מילותיו והבלותו הארצית של דאנטה, אלא למכוונו דרך מעלותיו שלו); השירה איננה רֵעַת האדם, השירה נועדה לשירה בלבד, והמשורר - למשורר צלמו.

הסיפור 'יגון' לצ'כוב.

למולו, כמן האדם, אך אינן, כאמור.

כנגד המשורר - כל.

שם השיר, הוא החשף והוא בשר המשורר עצמו, הוא-הוא דבר השירה האמיתי, וכיד המושטת, את שם שירי לא תשזוף עין אדם, לעולם, מלבדי.

השפה העברית הכירה בכך שאת דבר הבריאה רשם אדם, כפי שידוע.

השווה בודלר, 'כבר': "...ואני לבדי הייתי עצוב, עצוב עד בלי די. כעין כוהן המנושל מאלוהותו, לא יכולתי להינתק ללא רוגז מדוכדך מעל הים הזה, המשיא והמדיח בכוח מפלצתי, הים שאין סוף לפניה השונים של פשטותו המבעיתה, הנדמֶה כמכיל וכמייצג במשחקיו, באורחותיו בכעסיו ובחיוכיו, את כל הלכי הרוח את כל הנסערוּת והגסיסה של כל הנפשות אשר חיו, וכל אשר חיות ושתחיינה".
(מתוך 'הספלין של פריז', תרגם: דורי מנור)

לפי המסופר, כאשר אמרה הנביאה מדלפי כי 'אין חכם מסוקרטס', הבין זאת הלה כלא היה הוא, או אחר, חכמים, אלא שהוא היחיד המתהדר באי ידיעה זו, בעוד יתר האדם עוסקים בהאדרת חוכמתם, שחשבוה.

המבדיל בין משורר לנביא, איננו בהיעדר אמונה (לשניים, גם יחד, אין שכזו), אלא בהיעדר היש (לירמיה היה אלוה, לוֹ בחר לציית; המשורר עודנו לאין, מציית).

ומכך, המתוקן.

להבדיל מחזון.

ימי פורד וגייטס.

כך במקור.

בור בפני עצמו, ובו מתבטל היחיד, גם.

שכנגד?

הקורא.

והאין היא, ככותב עצמו, סמכות שמציב האדם באדם, בציפייה לְאלוהות החורגת?
החריג היחיד הוא המשורר, אדם מאדם.