לא היה משורר, (כ)ירמיה[15], אלא נביא, טרם לכל - טרם למאורע שהפכוֹ, היה מקודש בנביאות; לוֹ ניתן הצידוק להוויה, שניתן להשוותה להתאבדות בלבד, לחלקם.
הקידוש, אשר ניתן לו, לא לנו הניתן[16], לכן לא נדרשנו למכה, אשר דינה כדין הלטיפה, שתיהן מאתנו; אנו לא נדרשנו להיהפך מובנים, מבדידות, אנו דרשנו בטוהר, כי ידענו אדם.
אך אנו בבור, ושמא בזֶכֶר, אנו הבור, ובאין השירה נדרשת להבנה, מתוך אין התיקון[17] - לכן בשאיפתנו לטוהר ויתרנו על התרגום, ללשון האדם, את מלאכת התצריף העברנו כפי שהיא, תמונה[18], לא כמעניקת משמעות, לא כקול, הרי שאילמת, באם רצון לשמעה, התבוננו, הבעת פנים ישנה לה.

את דבר החתך אין השירה מחוייבת לומר, על מנת לדקור בבשר, על הספרות ליצור אימה וחרדה, מעצם היותו של בור ליפול לו. בימינו אלה[19], אין האדם מתנסה עוד בעצמו, אלא בריבויו על פני שטח, על פני[20] אדם מרובים, ובזאת אין יכולת אלא לומר בדידות, ולהשתכר מעצמהּ - בכך לא אהיה מובדל, אלא חלק ממסגרת, חריג שבתוך כלל[21], כמסית ימינה למרכז, בר חלוף, נטול זכר[22] , מנודה מתוך קבלה.
הלא-מובן, אלא מה שיכול אדם להבין מגופו שלו, הוא הגורם הראשי לחרדה. אינני נדרש לדבר בדבר הקול השני, אלא להיות הקול השני עצמו - והקורא, הוא-הוא הקול הראשון, בעת הקריאה, השגעון וההבנה חודרים כאשר הוא מבין כי כך בדיוק התרחש בשעת הכתיבה.
בכל יום מיומה, עליה להיות מסוגרת, סתומה לפירוש שבספר, ובכל פירוש יהיה האדם[23] בודד, כמשורר בנסיונו לפענח 'מדוע' בנסיבות חייו, ובכל פירוש תימצא נקודה המבדילה בין אדם לרעו, באין סמכות עליונה [24], כספרי אקדמיה, באין בעל רשות אשר יוכל תבוע חזקה על הדמיון ויצירת האדם, לוּ יהי.

לוּ אתבונן, אזכור, ואהיה מובדל מן התרחשות החיים, צלמהּ, נטולת הזכרון וההיעדר.

       המשך בעמוד הבא |