|
|
*
את שלאינו עין כי תשזוף, לא נאמר. על אותו המשקל, אומר כי המשורר איננו האומר, אלא הכותב, כאדם המושיט ידו ונתקל רק בצלה, בלא אדם, שירתו היא הנכתבת מתוך כך, שלא ציפה לדבר זולת ידו.
היד המושטת, וצל הנתקל בה, יחיד - ולא הנסיון להושיט כנגדה - הוא דבר השירה; אי הנסיון - הוא דבר השירה, מולידהּ. שהרי אין המשורר עושה הפעולות[8], הגיבור (אלא הוא עושה הפעולה, כמתוך ייאוש, נסוג מריבויהּ), איננו, המשוחרר מרסנו, אלא הוא, כאותו רכב מסיפור צ'כוב[9], הנושא באשמת שאתו ע"י הסוסה, והיא כעליונה באחיזתה דבר סודו, הכפוי. פרסום השירה, עם זאת, איננו כמעשה הרכיבה; נהפוך הוא, פרסום השירה הוא כהסרת האוכף, וזאת אין היא אומרת כי לשחרור הסוסה נועדה, אלא כהודאה שלעולם לא יוכל לשחררה, ולעולם לא יכול להתנתק מאשמתו בזאת.
השירה איננה ידידת האדם או המיטיבה עמו, האנושות מקוללת בעצמה.
ושקע האדם, עתה על משורר, להתבוסס בדמו, כגופו, גם אם המיתהּ, גם אם הוא שקע, החוזה בשקיעתו שלו.
*
(ועת זו,לקורא)
נתארכו דברי, עתה נִדמוּ.
ומדוע צמא המשורר? ביש מים, כהחלו לטהר.
בזכרונו, אשר לצמצום הפעולות[10], כזֶכֶר הנביא בקול ששמע, שמא קולו היה, לא נדע[11] -ובבורו, מנושל, נשא קול, למען זָכַר, כלמען אנוֹש, מלבדו.
אך חי, כלחש, בשיח זכְרוֹ, ונצטמצמה הלשון, נמחתה את המילה, המאחדת כנגדו, ועמו אדם, לבסוף הפכה הקינה לשם[12]
עצמה, ונשאה קודש עמה, ונשאה קודש עמה, בנשאה חיי אדם, במלואם[13]
- עת זו כבר[14]
לא היה מובן להם, מאי פעם, אך ידע את הדבר אשר בפיו.
המשך בעמוד הבא |
|
|
|
דפדף קדימה
|
דפדף אחורה
|
---------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------------
14 | ?דג-אנונימי
|
|
