(זאת כדי לומר, שכאשר אנוכי רושם שיר, אינני מצפה למסרו, אלא להושיט ידי, ולהיתקל בשאצפה לו).

והוטל ירמיה אל הבור, בלא מים, באין אדם, ולבטח היה מת שם, לולא היה מועלה מן הבור, אל זכרונו.

חיים במחשבה[1] , הם המבדילים את המשורר מן הפילוסוף; ירמיה הוטל לבור, ונותר למחשבתו [2], היכן שסוקרטס הומת מן המחשבה, ממנה חי ירמיה. היכן שנאבק ירמיה בדינו, קיבל אותו הפילוסוף כגמול אשר בחסד. המשורר חי במחשבתו, הפילוסוף מוצא חיים, כמפנים חוצו.
השירה, רשם צלאן, איננה הכופה עצמה, אלא המפקירה[3] עצמה, ירמיה הוכרח למות באותו אופן בו שאף הפילוסוף לחיות[4] , ובימיו אשר בבור לבטח נשא קול ירמיה, בבדידותו,וביצירתו אין נדע עד כמה נחשף באותם הימים, לעין האדם אשר לו.
יסודה ביכולת, היכן שרוכש הדעת מוותר על היכולת[5] , המשורר אינו מסוגל לה, אמנם ישנה, לבטח, אך הוא כמוגלֶה ממימושה[6], היכולת הופכת למִשְנה בידיו, היכן שאין ביכולתה להפוך לחיים - אם יוותר הפילוסוף על החיים למען המחשבה, המשורר חי בה.
נשאלת ונענית, האם לא חי ירמיה כבתוך בורו כל חייו, האם בבדידותו לא אשם בנסיבות חייו, בהיותו לא מובן? לבטח נשא קול, אז, בדינו, האם לא היה בודד גם ברכישתו את השפה, כאהבת חפץ?
ירמיה לבטח דיבר,למגע חברה,ודאי שוחח, בצלמו[7] , צרתו הייתה בהבנה-כנשא קול, ירמיה הוכרח למות באותו אופן בו שאף, מלידה, לחיות-ועל מה יכול היה לשוחח, באין הנראה עתיד, אם לא עברוֹ? ומהו, אשר היה, עברו?
והוטל ירמיה אל הבור ,וזֶכֶר בלבד, הנותר לו, כזָכָר (את) דבר ה' בפיו, את הנמנע...

שני צדדים לה לשירה: מניעה וזכרון, באחד המניעה ושני הזכרון (החי) שמתוך המניעה.

       המשך בעמוד הבא |