מגע באמצעות המילה
בתגובה לשירו של אלכס בן-ארי "
בגני וילאנדרי" (דג-אנונימי?; גליון 10)
עיקרו של שיר נפלא זה הוא כוחה של האמירה, של השימוש במילים. היחס התכליתי שבין מילה למעשה מוחלף בשיר ביחס הלכאורה מובן מאליו, שבין המילה לשתיקה. האמירה עצמה היא היא בגדר עשייה. השיר מחזיר למילים, לאותם סימנים גרפיים או צליליים שרירותיים, את כוחם ביחס לעולם, ומבחינה זו בהחלט יכול להיתפס כיצירה בעלת אמירה מטא-ספרותית וארספואטית. השיר שלפנינו, שהוא אקט תקשורת מילולי, תומך באמירת המילים, בלחימה בשקט, וכך יוצר אמירה כנגד אנשי המעשה ואף כנגד תפיסות מודרנסיטיות ובעיקר פוסטמודרניסטיות בשירה, אשר רואות בהחלשות כוחה של המילה, בהתרופפות הקשר בין המסמן למסומן שלו.
השיר מבטא, בדרכים שמייד אעמוד עליהן, את חשיבותה של עצם האמירה ובעיקר אמירת הדברים הפשוטים, כגון פס של רקיע. אין פה תמיכה בצורה זו או אחרת של אמירה, אלא דווקא באמירה הפשוטה, זו שפשוט יוצקת תוכן חי לתוך דפוסים לשוניים. זו אשר נמדדת ביחס לשתיקה ולא ביחס לחוכמה או למעשה.
הקו המוביל רעיון זה בשיר הוא הצגת האמירה עצמה כמעשה. שבירת המחיצה בין השניים מעניקה למילים כוח של מגע, של יכולת להזיז דברים בעולם צורה בלתי מתווכת, בעצם הגדרתם. מבחינה זו מזכיר השיר את התפיסה המקובלת בספרות הפנטסיה או האגדות לפיה קסם אמיתי הוא הקריאה לדברים בשמם העתיק.
החיבור בין המעשה למילה מתחיל בבית הראשון. "להרבות בדברים" יכול להיתפס בשני אופנים: לעשות דברים רבים או לומר דברים רבים. למעשה השני הוא נגזרת, צורה שאולה, של הראשון. צורה זו נראית מוזרה במקצת, שכן אין זה רגיל פשוט "להרבות בדברים" מבחינת האמירה. צירוף זה מגיע בדרך כלל כ"אל תרבה בדברים", כלומר אל תסביר הרבה ובשיר לא רק שהוא מוצג כחיובי, כדבר נשאף, הריהו גם סתום: אילו דברים?
כאן מוצגת במלוא כוחה תפיסתו של השיר: כל דבר שהוא, כל מילה שהיא, רק לומר. האמירה היא העשייה. כפי שניתן להרבות במעשים כך ניתן גם להרבות ב(אמירת) דברים.
"לומר את פס הרקיע האדמדם", פשוט לתאר אותו, להגדיר אותו, לדובב אותו, לומר את דעתי עליו. לבטא במילים את הטבע ובכך להתחבר אליו בצורה בלתי אמצעית. שורה זו, כמו הצירוף הקודם, מציגה כמובן סטייה תחבירית: לא ניתן לומר אובייקט, ניתן לומר דברים על אובייקט. הסטייה פה מציבה את "פס הרקיע" במקום שבו אמור להיות "דברים על", או לחילופין, שמה את "לומר" במקום שבו אמור להיות "לצייר". צורה תחבירית זו (הידועה לשמצה כ"התמשאות ישירה", כלומר איבר הופך להיות בדרגת מושא ישיר תוך ויתור על חציצת מילת היחס שלו, כמו "מדברים שלום") מעניקה למבע מעמד של משנה כוח, של הדיקות, אשר במקרה שלנו תואם תוכן השיר: המילים הן מגע בלתי אמצעי עם העולם.
השיר ממשיך באותו קו: לומר את הדברים הברורים, לכנס מילים כמו צבא, לומר ולומר ולומר. פשוט לבטא, להילחם בשקט. מעניין הצירוף "לומר ולומר ולומר". "לומר" הוא פועל עדין למדי. מי שאומר אינו צועק או זועק, אלא מדבר בנחת, טוען טענה, מביע רעיון. אל הדבר הקטן והבסיסי הזה מייחל השיר. לא אל קריאות או זעקות, לא אל הרעדת העולם והבלטת נוכחות, אפילו להישמע ולהשפיע או לאיזה נמען צנוע אין השיר מייחל. כל שברצונו הוא פשוט לדבר, לבטא עצמו במילים. "לומר" כשלעצמו יבוא תמיד עם פיתוח, כלומר לומר משהו. אך אין פיתוח כזו מוצג בשיר. כלומר, מחד מוענקת לאותו דבר שנאמר דרגת אמירה ולא סתם קריאה או השמעת קול ומאידך אין הוא מפורט ולפי השיר יכול להיות כל דבר. מכאן שלמעשה כל דבר שיאמר יזכה לחשיבות ויהא הדבר הפעוט ביותר. החשוב ביותר הוא "לומר".
תפיסה זו של השיר את המילים מבצעת למעשה הזרה של המציאות. האקט הפשוט והרגיל הזה, אמירת הדברים, מוצג לפתע באור שונה: לכנס מילים, לומר את העולם, להתאמץ ולבצע פעולה של אמירה שהיא מלחמה בשקט. זאת בניגוד לתפיסת התקשורת המילולית כדבר מובן מאליו וחסר כוח למדי. הזרה זו מחזירה לדברים את כוחם האמיתי שעבר תהליך של בנאליזציה, של היחלשות.
מול המילים מתוארת האווירה הפסטורלית של הגן (אשר את שמו, אני מצטער לומר, לא שמעתי מעולם וודאי לא ביקרתי בו): רקיע אדמדם, צריח כנסיה, שקיעה. הנוף הזה משמש כמושא לתשוקה המילולית של הדובר/ת בשיר ובאופן הזה עובר גם הוא תהליך של החייאה. תשומת הלב מופנית אליו כמושא של תיאור, כדבר שכדאי לתאר אותו ויש מה לתאר בו. כחוף מבטחים לאוניית המילים הטובעת בשקט. אך יותר מכך. הנוף הזה הוא קודם כל נוף דומם. והדממה הזו, על אף הפסטורליות שלה, היא אוייב למילים. מכאן שהשיר מציג למעשה מצב של ניתוק: למרות היותו של הדובר בגן המקסים הזה משהו חסר, אין מגע אמיתי עם הדברים. למרות העצים הקרובים והכנסיה שממש בקצה השביל, אין הדובר יוצר עימם מגע אמיתי כי אין הוא יכול לומר אותם. השקט, אותו שקט שלמרבה האירוניה נחשב כתכונה חיובית של אותם גנים, כחלק מן היופי שלהם, הוא למעשה מחסום שאותו מנסה הדובר לפרוץ.
מרתק לבחון מבחינה זו את האפקטים הקשורים ברצף הקריאה של השיר, שכן, כפי שכולנו יודעים, שיר נקרא לאורך רצף ומיקומו של כל אלמנט בו משפיע על האחרים. "לפרוץ את שתיקת הגן" נקרא לפני שמתואר נוף הגן הדומם, כשהאהובה נעה לצידו של הדובר - ביטוי המעלה מחשבה על פעולה צבאית מתואמת וחרישית יותר מטיול נינוח בצוותא - ולכן נתפס כביטוי מגזים מעט, מעין העצמה של "להפר" (וגם הפרת השקט עצמה היא בגדר פעולה משמעותית בהקשר שלנו). רק לאחר מכן, כאשר אנו מתוודעים לגן, אנו מבינים כי באמת מדובר פה בפריצה, במאבק לצאת החוצה, אל הרעש, אל המילים, אל המגע האמיתי עם הדברים: מגע באמצעות המילה.
דבר שנבלע מעט בגודש השיר, בפירוט הרב שלו של מראות ומילים, הוא העובדה כי הדובר לא מתאר התרחשות אלא את רצונו בהתרחשות, את מה שצריך להיות אבל לא את מה שיש. "רצוני להרבות בדברים" ו"יש לתת למילים" נבלעים בשטף השיר. השיר אינו מתאר מצב קיים, כפי שאנו עשויים לחשוב ברצף הקריאה, אלא מצב רצוי. השקט עדיין קיים, החומה טרם נפרצה.
מבחינה זו נדמה כאילו עושה השיר שימוש בדף הריק שמקיף אותו. לאחר שתם השיר המביע את רצונו של הדובר "לומר ולומר ולומר", רצון שלא מתממש, חוזר השקט למרום שלטונו בדמותו של הדף הלבן. הדף חוסם, מחניק, כולא את הדובר בעולמו הדומם ומשאיר את רצונו לומר בגדר רצון בלבד.
אור רוגובין
09/10/01
|
