הדיעה הרווחת שדאדא[4] [על גרורותיו הכרונולוגיות] הוא הזכיין הראשוני בגין כיבוש החלל השירי; ששירה ה"מפוזרת" עלפני דף הנייר[5] או עלפני טווח-רעיוני כזה או אחר היא שירה שתופשת את ה"חלל" באופן רחב יותר, ומנצלת את קיומו באופן מוחלט יותר. עלכן, יהדירו המהדרים, היא רחבה ומשוכללת יותר. [6]?And how should I presume

טענת-ביניים נוספת תביא לתודעה שערבי הקראת שירה וערבי שיחות הסלון השונים הם-הם תפישה שירית במרחב האמיתי. ניצול סימולטני של הזמן והמרחב לתמסורות שיריות בין גופים. מילוי תודעות בפרטים שיריים תוך שימוש בזמן ובמרחב כבאחד. ?And how should I begin

על אף טענות אלו [ורבות טובות אחרות], לדידי, שירה, שתופשת מקום בזמן ובמרחב אינה מציגה סוג אחר של כיבוש החלל, אלא את ביזויו של החלל הנתפש, השחתתו והעמדתו כגוף. עצם הפיכת חלל לגוף היא השחתת אַל-קיומו הטבעי של חלל, שבגינו מחוייב הוא אף נדון להיות הריק הגדול. אפילו תהא השירה הזו שירה עילאית ומשוכללת באופנים אחרים ובלתי מוכרים - בקרביה שוכנת רשומה אחת לפחות, מדוייקת עד כאב, של אונס אכזרי. אונס החלל. סממני האינוס היו והנם מצויים על דף הנייר: מילוי הריק בְּמרחב, כיבוש לטובת איכלוס מחדש; אותו אמצעי-צבאי ישן וידוע לכיבוש; לתפישת בעלות "על"---

כדי לתפוש בחלל - אסור לכבשו. דומה העניין לפעולה השכיחה כלכך בעת משחק הכדורסל [לא, לא; אינני חובב ספורט מושבע או חצי-מושבע, אך הדוגמא קפצה לראשי כעכברוש לאקוודוקט; מין בדיחה] - האחיזה בַּכדור. אם נכבוש את נפח הכדור, אם נתפוש את נפח הכדור, או אז נחריב את הכדור ונצמצם את קיומו לטובת קיום התפישה בו: קיום רצוננו על חשבון קיום הכדור - למרות שרצונינו כל כולו הוא האחיזה בַּכדור. כיבוש החלל לא יבוצע ככיבוש של מקום, אלא ככיבוש של רצון. כיבוש אפשרות-המשחק בנכבש.

באותו עניין ניתן להשוות בין אמנות האייקידו לאמנות הקראטה.

       המשך בעמוד הבא |