הנכס המדובר ביותר בחברה המודרנית [בבחינת נחיצות ודרישה] הוא, ללא ספק, חלל. [2]
אך למקרא ההצהרה הזו מתעוררת התהייה הברורה מאליה - שהרי בעידן החומר, הצבע והתלתמֵמד, כיצד נוכל להצדיק השתוקקות טבעית כלכך לריק הגדול?

גלגולים רבים תופש החלל בחיי הלא-חלל [כלומר היש, הקיים והמקוים, ובהתאמה: האדם, החברה והמודרנה]. לדוגמא: חלל מִבני - ארכיטקטורות נרחבות, תקרות גבוהות; משרדים ממשלתיים, בתי דין וצדק ובתי-תפילה; כיבוש החלל - אף הוא הפך למטרת-על אצל אומות העולם; השאיפה לחלל להתרפק עליו בתוך סדר היום העמוס - קיום הזמן הפנוי, הבלתי-מנוצל, הפכה שאיפת-על וערכהּ גבוה לאין ערוך.
גלגול נוסף הוא חלל המלחמה, המת, סופג יותר "מכובדות" ומורשת מאשר החייל השריר והקיים, הנשלח אל שדה הקרב, בגין חטאו הקיומי: הוא עצם היותו שם, מול חלל. [בו בעת מספיג החלל את ערכי ה"כבוד" הללו לחיילים הממשיכים בדרך; לממשיכים בתהליך ההפיכה לחלל]. החלל עומד לחייל הלוחם בבחינת מודל-אוטופי; רף הישגים. כמו מנטרה מלגלגת לתמרוץ הביצועים: "נראה אותך מת".

                                                                         o

חלקיקים אנושיים נעים עלפני רצף בלתי מוגדר הקרוי "זמן", נעים בכיוון אחד שמכוון למטרה אחת, סוחפת וגורפת: להפוך את הכל לחלל; את הסוף לאינסוף; "לַהֲפוֹךְ אֶת הַכֹּל לְסֶרֶט - וְלִשְֹרוֹף אֶת הַסֶּרֶט" [3] . אך למרבית האירוניה, תהיה זו תפישת-שיא. חוסר הגבולות החללי הוא הַקּוֹרֵץ כלכך ליש ולקיים, המוגבל מעצם קיומו כאחד, המוגבל מעצם עובדת הקיום בקיום.

כעת עולה התהייה: מה הוא יחס השירה לחלל? מהו כיבוש וניצול שירי של חלל?

       המשך בעמוד הבא |