שירו הקסום של אבנר בן נתן "ריח ההל של הגשם" ["דג-אנונימי?", גליון 9] צד את ליבי במהלך דפדוף פזור רוח בדפי הדג. קסמה לי החיות, תחושת המגע בעולם, אשר שרויה בתמונות העדינות האלה. משכה את עיני הטכניקה השירית המתוחכמת שבה הוא עושה שימוש ובעיקר אותו מרווח בכתיבה המשאיר לקורא מלאכה של פיענוח, אך לא מלאכה קשה מדי. אותו סוג של כתיבה המכוון את הקורא בזהירות אך בעקשנות אל מטרה אחת. כתיבה אשר מוסרת אך אינה מתמסרת, אינה אטומה וחמקנית אך גם אינה שקופה וברורה מאליה. ברצוני להציע פה את דרך הקריאה שלי את השיר ולהצביע על אותן נקודות סרבניות בטקסט אשר חורגות ממנה, אשר אינן נרתמות לאותה דרך ארגון שאני רואה.

להבנתי, הנמענת אליה פונה השיר היא מעין "רוחה של הארץ". זו, אם היא יצירת דמיונו של הדובר ואם באמת מתממשת באיזה רגע פנטסטי, יוצאת עם הדובר לטיול בארץ, במשעוליה. לפי הראייה הזו, "בגד של ים" אינו אותו מכנס רחצה עשוי ניילון, כי אם לבוש העשוי מאותו חומר שממנו עשוי הים: החופש, הטבע, הקיום הראשוני והטהור הקודם לעידן האדם ומריבותיו; ניגוד עז ל"בגד ים" שהוא מעשה מובהק של ידי אדם, המורד באיכויותיו של החומר הטבעי להישאר רטוב, לאבד את צבעו, להתמזג עם המים. הצירוף הזה מכיל שני רבדים, גלוי וסמוי. הגלוי הוא לשון מתה, כבולה, והסמוי שואב כוחות חיים מן השיר כולו ומתפרש בצורה מנוגדת לרעהו. רבים מן הצירופים בשיר הם בעלי אופי כזה או דומה. שני רבדים המשחקים ביניהם משחק של משמעויות. ניגוד, דמיון, השלמה. "נוטפים געגוע" למשל מתפרק גם הוא בשתי דרכים. אולי השניים, הדובר וארצו האהובה, בוכים מגעגוע ואולי עצם השהייה בבגד רטוב של ים מעוררת בהם געגוע. שתי המשמעויות משלימות זו את זו.
גם הצירוף "רוחות הפליטים החמות" מדגים את אותה כפילות שמאפיינת את השפה בשיר. רוחות הבאות מן המזרח שבו יושבים הפליטים או ממש רוחותיהם של אותם פליטים. וגם פה כפילות: רוחות של פליטים מתים או רוחות של געגוע הנושבות מבעליהם היושבים הרחק בגלות. בהמשך משחזרים הדובר וארצו את אורחותיהם הטבעיות של אותם העקורים. מדליקים מדורה על החוף, שותים קפה עם הל. אותן ידיים מוחזקות, המבשלות יחד קפה, גם הן לשון כפולה: החזקת ידיים ממש או החזקת ידיים מנטלית, וכן לשון ציורית למדורה: להבותיה כמו אצבעות הנשלחות מן הארץ עצמה, ואשר מחזיקות את הפינג'אן מלמטה, עת הדובר מבשל אותו מלמעלה.

"תִּשְׁתֶּה מַהֵר אַתְּ אוֹמֶרֶת, לִפְנֵי שֶׁהַדָּם יִתְקָרֵר." איזה דם? הדם הבוער בוורידים. הדם החם, האנושי, האוהב, הזורם בעורקינו ומאפשר לנו להתחבר כעת. כאשר יתקרר זה, כאשר אולי יחזור הדובר אל אופיו הקר, הציני, הקפוא של האדם, כבר לא יחפש יותר רוחות של פליטים בכפרים, אלא ירמוס את בתיהם.

הבית האחרון מתאר זיכרון. הדובר וארצו מעלים מתוכם את תמונתו של הטל הנוצץ על הפרחים לעת בוקר. הטל הטבעי והראשוני כל כך, כמו האש או הים, טל המסמן התחלה של יום, של מעשים חדשים. אותו טל מסמן חטא הכפול: לא רק שהוא מדגיש בתומתו ובראשוניותו את הטוהר שהופר במעשה העקירה, הרי שהוא זולג על פרחים שלא הונחו, הוא מסמן כי לא רק המעשה הוא נורא, הרי שגם חרטה עליו או אף חמלה על נפגעיו לא הובעו.

ראייתי את הטכניקה המשמשת בלשונו של השיר מותירה בו כמה אלמנטים בלתי ממומשים. ראשית, שמו. כיצד זה מתקשר אל השיר עצמו? בשיר אין גשם כלל. שנית, השורות המסיימות את הבית הראשון. מהם אותם ניצוצות? ברקים? האם אופיים המתפרץ והאדיר מתאים לאווירה הרגועה והנוגה של השיר והאם ניתן בכלל לראות הדרך באמצעותם? האם סביר לכנותם ניצוצות? "נדוג" בבית האחרון תמוה. הוא משמש בגדר לשון פיגורטיבית ל"נשלוף" או "נעלה" זיכרון, אך מדוע? למה נבחרה המילה הזו שאינה מקדמת בכלום את הבית למעשה מכבידה על הבנתו. את שתי הנקודות האלו לא הצלחתי לרתום לדרך הבנתי את השיר ולראייתי הן בהחלט פוגמות בו.

בעייה אחרת הקשורה אל הצורה בשיר נראית בגלישת השורות בבית הראשון בשורה השלישית אחרי "אל", ובבית השני בשורה הרביעית אחרי "נבשל". הנטייה הטבעית בחלוקה לשורות היא השגת אחדות בין השורה למשפט: כל שורה היא יחידה תחבירית. גלישות מתבצעות כאשר משפט נשבר באמצע ונפרש על יותר משורה אחת. הדבר נעשה בדרך כלל כדי להסדיר את החריזה או את המשקל, כדי להשיג התאמות בין הצורה לתוכן, כדי להשיג עיכוב בקליטת המשפט או כדי ליצור דו משמעות. אף אחת מן המטרות האלה לא מושגת בשבירות שציינתי או אף מטרה אחרת. מכאן שישנה פה חריגה מן הנורמה אשר מושכת תשומת לב ללא צורך ולמעשה פוגעת באופיו הזורם והציורי של השיר. הדבר בולט בעיקר לאור שמירתו הקפדנית של שאר השיר על ההתאמה בין השורה למשפט.

לדעתי, אין השיר בעל אופי פוליטי במובהק. הטיול בכפרים הנטושים הוא רק חלק מן הטיול במשעולי הארץ. הצבעים והריחות העזים של הטבע בולטים ביחס לנוכחות הנעדרת של העקורים (רוח, זיכרון) ומעמעמים את הממד הזה של השיר. הצער ותחושת האובדן על הגירוש (גירוש ערביי ישראל, מן הסתם) מהול בצער על אובדן של תחושת ראשוניות, תחושת טבעיות. ישנו פה געגוע עמוק, שיותר משהוא מופנה אל אלה שנעקרו מבתיהם, הוא מופנה אל הארץ עצמה, שאותה עקירה היא ביטוי אחד שלה. לראייתי, יותר משמבטא השיר מחאה פוליטית, הוא בעל אופי רומנטיציסטי רך וענוג המשדר געגועים אל ארץ אבודה. שפתו של השיר, ברובד הסמוי שלה שלה בעיקר, כמהה אל האיחוד עם הארץ, איחוד שאבד כתוצאה ממעשי ידי האדם, החל בבגד הים וכלה בגירוש אנשים מביתם.

אור רוגובין
23/9/2001