חנוך לוין, למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, מעולם לא נאלץ להאבק ולו בקרבות-רחוב ארעיים וחסרי-חשיבות על תוארו כסאטיריקן הישראלי הארסי ביותר. בזמן לימודיו פרץ לוין לתודעת הציבור הסטודנטיאלי דרך טורו הקבוע בשער האחורי בכתב-העת האוניברסטאי בו פרסם מודעות אבל ארוכות-טווח המודיעות על "ההמתנה למותה של גב' [כך וכך] נמשך" או מודעות אשר קוראות לסטודנט הערבי אל המחלקה הסניטארית בבית החולים, "שם ממתין לו עתיד מזהיר". הציבור הערבי, אגב, הגיב בחומרה להומור הלויני דאז (דמאז) ופרסם כרוז המודיע כי מודעה זו פגעה בציבור הערבי באשר הוא. לוין פרסם כתגובה: תודה לכם, לכך בדיוק התכוונתי.

אך אין להסיק מכך על מן סוג של רשע אשר היה טמון בלוין, אלא יותר על סוג של ראייה חדה וצינית ורחבה של הדברים. קיומיות-מודעת באופן מזעזע והעיסוק האינסופי ביצירת ביטויים חדשים לריק הנפלא הזה. לוין עסק במחזותיו בחיים ובמוות ובחוסר הטעם שביניהם, ועמזאת הדגיש במר לבו את העבודה ש: "כולם רוצים לחיות".

לוין קיבל את ההכרה הראשונה בתור מהפכן בזמן הצגת "מלכת האמבטייה", לאחר מלחמת ששת הימים. ההצגה הנוקבת מתחה אצבע כחושה, גידית, חיוורת ומאשימה על אזרחי המדינה ומנהיגיה, וקראה באופן ברור ובוטה לשלום ולהסכמה הדדית על אוולות המלחמה. הקהל הישראלי, עדיין משולהב מנצחון ששת הימים, קם על רגליו ומחה. חפצים נזרקו על הבמה, שחקנים קבלו איומים וההצגה אמנם קבלה במה, אך לא קהל. לאחר כ-17 הצגות הוחלט להסיר את ההצגה מתכנית התיאטרון.

לוין, מצידו, פרסם תגובה צינית וחריפה בעיתונות, אותה מסיים במילים: ועם בקשת הסליחה, אני מוסיף לקוות שתינתן לי הזדמנות נוספת להוכיח" עצמי כאזרח מועיל מן השורה, לתפארת מדינת ישראל".

לאחר "תקרית" מלכת האמבטייה הייתה דרכו של לוין רצופה הצלחות. לוין תפס את ההחיים וטלטל אותם (יחד עם קהלו המטולטל) עד כדי ראייה חדה מצד הכל לשני המרכיבים היחידים בעולם הלויני: הטוב והרע. הכלל השני חייב את המצאות האחד לצד השני באופן סמטרי ומוחלט. כך פצח לוין בתיעוד החיים/הויי באופן קודר ואכזרי, תוך-כדי שימוש בסאטירה ואבסורד, והתעלה על עצמו שוב ושוב ושוב.

על מיטת ערש-דווי ביים לוין את "אשכבה". מחזהו האחרון בבימויו. ההצגה הביאה דמויות צ'כוביות אל הטקסט הלויני והדגישה את אבסורד חייהם הריקים מתוכן, המלאים בהכנה למוות, וכשזה מגיע - הוא מגיע מוקדם מדיי. תמיד.

מחזהו האחרון, "הבכיינים", בויים על-ידי אילן רונן, אך לוהק על-ידי לוין עצמו, בבית החולים בו בילה את ימיו האחרונים. תפאורת המחזה אף היא תפאורת בית-חולים (בכלכותא, אמנם) אך ישנה תחושה שלוין עדיין בין אחת המיטות על במה, בין אחד הסדינים, מביט בקהל וצוחק על הריק הבלתי-נסבל שקהל זה עומד בפניו, כאילו צוחק: הנה, אני - כבר סיימתי.

חנוך לוין נפטר ממחלת הסרטן בשנת 1999, והותיר אחריו מלים אשר נושאות תוכחה בלתי-מופרכת: החיים, כנראה, הנם חסרי-משמעות וזמניים כלכך. לעומת זאת, חנוך לוין - ניצח אותם והפך את חייו למפעל-תיעוד הסבל והחולי האנושי לדורות הבאים.