חזי לסקלי נולד ברחובות ב-1952, בנם היחיד של הורים צ'כים. בגיל 22 השתקע בהאג שבהולנד, שם למד מחול ואומנויות באקדמיה הפתוחה לאמנויות; לאחר שבתו לארץ עסק בביקורת מחול ובכוריאוגרפיה. לסקלי כתב מאז גיל 14, פרסם את שיריו הראשונים בכתבי עת בגיל 18, וב-1986 הוציא את ספרו הראשון. "האצבע" (עם (עובד) קדם ל-"חיבור וחיסור" (עם עובד), "העכברים ולאה גולדברג" (הליקון/ביתן ו"סוטים יקרים" (הליקון/ביתן), שפורסם לאחרי מותו מאיידס בשנת 1994.

בתחילת דרכו נחשב לסקלי לאחד הבולטים מבין היוצרים הצעירים של שנות השמונים; כתביו הופיעו לצד אלה של משוררים בולטים אחרים, כסיגלית דוידוביץ' ואבי פלדשטיין, בקובץ "מקום", שהיווה מדגם מייצג של השירה החדשנית והמרתקת של אותה תקופה.

ספריו הראשונים של לסקלי זכו לתהודה מצומצמת, אך מכירות ספריו האחרונים, העכברים ולאה גולדברג" ו-"סוטים יקרים", צברו תאוצה בשל הרעש התקשורתי" שסבב את מחלתו ומותו. דווקא ספרו האחרון של לסקלי, שאינו מהווה אולי את מיטב יצירתו, הוא שהזניק אותו אל התודעה הציבורית ואפשרו הכרה רחבה בו כאחד המשוררים החשובים של התקופה האחרונה.

בתחילה התאפיינו יצירותיו של לסקלי באטימות יחסית. שיריו הראשונים התגלו כהתפרעויות אסוציאטיביות גדושות, שהציגו חדות יוצאת-דופן לצד גישה ראדיקלית חסרת פשרות; רק בהמשך חל מעבר לשירה תקשורתית יותר, שגולת כותרתה ב-"העכברים ולאה גולדברג". אך לאורך כל הדרך שמר לסקלי על סגנונו הייחודי, המבוסס על שרירות מטאפורית מטעה (ולא פעם, הומוריסטית), ודגש ארספואטי מובהק. חפצים יומיומיים היוו מוטיבים מרכזיים בשירתו של לסקלי: יד, שולחן, כיסא, או חדר שימשו כקרשי קפיצה למחול מילולי סוער. לסקלי בנה בספריו יצירות שיריות רחבות-יריעה שדנו בעיקר בתפיסת המציאות ומאידך בקשיי השפה בכלל והפואטיקה בפרט.

מבקרים רבים ראו בלסקלי דקונסטרוציוניסט מבריק, ואילו היו כאלה שראו בו מנייאריסט חסר-בושה. הראשונים טענו שמלבד המאפיינים הפוסט-מודרניסטיים (עיקור משמעותם של חפצים, דירוג חשיבויות המנותק ממוסכמות חברתיות), היעדר הלוגיקה, שיבוש ההקשרים והקטעים הסתומים הרבים בשירתו הם אמירה על חוסר היכולת של האדם לתפוס ולבטא את המציאות. מבקריו גרסו כי אין באמירה הנ"ל די כדי להפוך שירה לראויה, וכן הטילו ספק כבד בערכם הספרותי של שיריו הכביכול סתמיים. שירים קצרים ולמראית עין חסרי-משמעות, הנפוצים בכתיבתו, הוגדרו לא אחת כיומרנות או מנייארה ותו לא.

עם זאת, בשנים האחרונות קיבל לסקלי מקום של כבוד בהיכל השירה העברית, כמי שעיוות את דרכי ההבעה בחדשנותו העיקשת והמרנינה.