אם היה אבידן נקרא לסכם עצמו במשפטים ספורים, היה בוודאי כותב:


משורר, צייר, איש-קולנוע, פובליציסט ומחזאי. זכה בפרסים ובמענקים בינלאומיים חשובים על תירגום שירי עצמו לאנגלית. תחביבים: ספורט, בעיקר קראטה.


וכך, לא פעם, אף סכם. על עשרות דשי עטיפות ספריו ישנה פינה קטנה, או באבידנית-אפשרית: יחידת-מגלומאניה-התקפית.

עתידן, אוונגרדיסט, רומאנטיקן, גנראל. "כוריאוגראף-סמאנטי", כתב על עצמו. אבידן התעלם מן החציצה הברורה בין שפת הדיבור לשפת השירה בדיבורו-השירי. "איך אתה חושב שאני כותב את השירים שלי?" שאל את חברו כשהלז תמה על דיבורו-השירי אלתוך הדיקטאפון (Dictaphone, או בתואר שהעניק לו אבידן - פון דיקטה) אותו רשמקול נייד, אשר נשא דרך קבע, בו מצא תחליף מודרני לעט ולנייר; הרי שיריו העתידניים, לא יאה להם להתעד ולהעתיד על פחות מאשר אמצעי אלקטרוני-טכנולוגי-חדיש, בעל גוון הולנדי בצליל שמם - פוֹן דִּיקְטֵה. חייבים לדייק. עד הסרטקול האחרון.

אבידן ראה בתל-אביב כמערכת של יחידות-מידע ארעיות. שלושים שנים מאוחר יותר, אתם קוראים מלל זה ברשת המקוונת, אפליקאציית הכיווץ העולמית לאנושות. למעשה, כך התייחס לעולם. כעתידן. אף ביקש פעם: "הניחו לי להיות מומיה [...] יש לי סבלנות למשימות ארוכות-טווח". אבידן ראה עצמו כבינן ממערכת שמש רחוקה יותר, מתקדמת יותר. כמבקר. כמשקיף. כנוסע בזמן מן המאה ה-31. עם ההכרה הציבורית ייחס אבידן קנאות יתרה ליצירתו ובשלב מאוחר יותר, הקים הוצאת ספרים פרטית (הוצאת המאה השלושים בע"מ), בה פרסם את ספריו ללא עוררין, ללא מתווכין ובלי לפגוע בזכויות. -כעת כל הזכויות באמת שמורות. בהוצאה זו יצאו ספריו "שירים בלתי אפשריים" ו דו''ח אישי על מסע ל.ס.ד", ספרי שירה-נסיונית, אוואנגרדית, מלאת" -היבטים ויזואליים לא שגרתיים (ציורי אי-צ'ינג, רישומי סרטקולי פון דיקטה, ניתוחים מפרעיים למלל המוצג וכיו"ב).

עם דְּעוֹך השירה בארצינו פג קסם המשורר, וזה התגורר בביתו (לא ברחוב "דוד אבידן" היוקרתי בצהלה 2001) ברחוב שמשון, בדירת חדר-וחצי מהבילה בתל-אביב ופעל כמשורר עצמאי בעל הוצאה פרטית. כך ספר את חובותיו. פועלו ובריאותו דעכו במקביל. בשנת 1995 נמצא אבידן בביתו שמצב בריאותו קשה. הוא אושפז, ומאוחר יותר נפטר.

זכה בפרס אברהם וורסל, מאת אוני' וינה, בין השנים 76-1971.
מועמד לפרס נובל.