בשיר שכתב פונה עמיחי אל אוהֵב ומורה לו:
"...אל תאהב / הרחוקות. קח לך זמן מן הקרובות, / כמו שבית נכון לוקח לו מאבני המקום / שסבלו בקור ולהטו בשמש ונצרבו."
בשורות אלו אפשר למצוא רבדים נכבדים משירת עמיחי - אשר כהוראתו לאוהב לקח מלים מקומיות, עכשויות, מלים שהן אבני מרצפת במרדכות העברית החדשה; לא השתמש בדמויים מסורבלים אלא תוך הדגשת ה"כמו" הצמיד אהבה לאבנים, תכריכים לעטיפות כריכים, אדם למערת נטיפים; ויצר שירים - אשר בשפת האדם נכתבו ואליו הם פונים.

סיבה זו היא אחת מאלו אשר הפכו את עמיחי, יליד גרמניה 1924, לפופולארי ולגדול במשוררי דור המדינה, עד כי נאלץ להתנער פעמים רבות מכנויי "משורר לאומי" שדבקו בו.
אולם לא רק הצד האסתטי (בו הוא חולק, בדרכו השקטה יותר נטולת תרועות הקרב, את הפאראדיגמה המכונה "זך-עמיחי", אשר התנערה מסיגנון משקלי וחריזה 'אלתרמניים' כמאפיינים יחידים של שירה, על אף שכתב מרובעים וסונטים רבים) הוא שהעלה את שמו על נס. תוכן שיריו ומשמעותם - הם אשר דיברו לא פחות אל אזנו, לבו ושכלו של הקורא העברי. ובעיקר - הפניה אל האישי ואל העצמי.
וכך בכתיבתו מוות במלחמה נצפה מנקודת מבטו של האדם, כחוויתו של הרֵע, ונכתב בעברית של החבר-לנשק, אשר חקקה על לוחות זכרון אנושיים בטקסי זכרון שירים כמו "אל מלא רחמים", "גשם בשדה הקרב", "מאז", "מאדם אתה ואל אדם תשוב", "אלוהים מרחם על ילדי הגן" ועוד.

והוא כתב על אלוהים, בו האמין, את מחשבות המשבר של החילוניות-הציוניות-יהודית של שנות המדינה ("אך הפעם אלוהים מתחבא ואדם צועק אַיֶכָּה", מתוך "והיא תהילתך"), וקידש את טוּב האדם, זה שהתבטא בדמות הוריו (כבשירי 'אבי' ו'מות אבי' ) או במילותיו עצמו ("וכך אתגדל וכך אתקדש"). גם תהליך חילוּן על מושגים 'קדושים' חל בדימויים הפשוטים, אותם שאל מן העבר היהודי ומן ההווה הישראלי, למשל "...ליד קבר אבי, / שמרנו לה מקום כמו / באוטובוס או בבית הקולנוע:" [אמי מתה בשבועות], "עיניה נקיות ומצוחצחות / כמו ערב פסח" [לאם], "זכר אבי עטוף בנייר לבן / כפרוסות ליום עבודה" [אבי].

ועוד כתב רבות על אהבה - בה מצא מפלט, גם אם זמני, מקשיי העולם; על ירושלים; על הוריו; על חלוף הזמן ועל הזכרון - שירים וקינות בגוון שקט ואישי המעלים, כמו שירי המלחמה והאלוהים, את הסתירות הרבות הן בזהותו האישית והו בזהות הישראלית; סתירות אשר עולות בתוכן דימוייו כמו-גם בשירים עצמם - בין רצון להזכר ולהשכח, בין שאיפה ליציבות ולשינויים, בין להיות פתוח-סגור-פתוח - אשר אינן מגיעות לכדי הקצנה אלא כמו מתבהר לקורא שרק בתנודות ביניהן יתכנו החיים.

מועמד לפרס נובל, מתורגם ל-35 שפות, הניח אחריו משפטים שהפכו שגורים בשפה העברית.
על שירתו הגדולה, הכתובה עברית פשוטה-לכאורה, כתב אוקטאביו פאס כי "יתכנו חיים ואמת כה רבים בשש עשרה שורות", וטד יוז, ידידו הטוב, אמר כי "בשירתו [של עמיחי] יש דבר כה נדיר, עד כי אני, בחזרי לקרוא שוב ושוב בשירים אלו, מוצא עצמי נרעד".
נפטר בספטמבר 2000 ממחלת הסרטן ונקבר בעירו, ירושלים.